מאחורי הקלעים

25 אוקטובר 2020

להניף את דגל העלייה

לפני 42 שנה עליתי ארצה.
נולדתי למשפחה ציונית שלא התביישה ביהדותה, לא התביישה לדבר יידיש גם מחוץ לבית ולא התביישה לחגוג לי בר מצווה אפילו שזה נתפס מוזר מאוד בסביבה בה גדלתי.
ההפך הוא הנכון. תמיד היינו גאים במי שאנחנו, ציוניים ויהודים, והעלייה לישראל הייתה צעד ברור והגשמת חלום.
בתור עולה חדש, אחת מעבודותיי הראשונות, בהיותי סטודנט, הייתה ביחידת מוסדות של המשטרה אשר הייתה אמונה על אבטחת מוסדות הסמל של המדינה, ואבטחת משרדם ומשכנם של צמרת ההנהגה הישראלית, ביניהם משרד ראש הממשלה.
ב-1996 חזרתי למשרד ראש הממשלה כמנכ”ל המשרד.
הסיפור האישי שלי מהווה רק דוגמה אחת המוכיחה שהעולים שברו את כל תקרות הזכוכית והציבו את מדינת ישראל בחזית בכלל התחומים: בחינוך, במדע, בבריאות, בספורט, בתרבות, בכלכלה ובביטחון.
יום העלייה אותו אנו מציינים היום מייצר הזדמנות מצוינת להוקיר ולחזק את העולים אשר עלו והיום עושים חיל והעולים שבדרך אשר ימשיכו להעצים מדינת ישראל.
לצערי נושא העלייה לא נמצא בראש סדר העדיפויות, לא של הממשלה ולא של מפלגות האחרות, בקואליציה ובאופוזיציה.
ישראל ביתנו הינה המפלגה היחידה ששמה את דגל העלייה כאחד מדגליה הראשיים, מתוך אמונה שלמה כי משמעותה של הציונות טמונה בריכוז רוב רובו של העם היהודי בארץ המובטחת.
20 אוקטובר 2020

19 שנים לרצח גנדי ז”ל

היום אנו מציינים 19 שנים להירצחו של רחבעם זאבי גנדי ז”ל. גנדי היה בשבילי חבר ושותף לדרך.
מעולם לא פגשתי מישהו בקיא בהיסטוריה, בתנ”ך ובגיאוגרפיה של ארץ ישראל כמותו. הוא אהב את הארץ ואת נופיה והיה נאמן לעם ישראל ולערכים היהודיים.
אחד מהדברים שנחקקו בזיכרוני הוא דבריו של גנדי בנוגע לסוגית קבורתו של גיבור ישראל, סגן אלוף עמוס ירקוני ז”ל (עבד אלמג’יד ח’דר אלמזארי).
גנדי עמד על כך שתערך לסא”ל ירקוני הלוויה צבאית בבית העלמין הצבאי בגבעת שאול והתקומם על העובדה שלא לקבור לצדו של ירקוני חייל יהודי. “אם יחד שכבנו במארבים, מדוע אסור לנו לשכב איש לצד רעהו גם לאחר הפרישה מארץ החיים?”
דבריו של גנדי הם שמנחים אותי היום בכל נושאי דת ומדינה והשירות בצה”ל.
יהי זכרו ברוך.

 

צילום: פלאש 90

20 אוקטובר 2020

תודה לחיילי המילואים!

היום אנו מציינים בכנסת את יום ההוקרה לחיילי המילואים.
יום שחשוב מאוד לציין כדי שאולי הממשלה תבין מה הם סדרי העדיפויות הנכונים במדינה.
להיות חייל מילואים זה לעזוב הכול באמצע החיים – משפחה וילדים, חברים, עבודה, לימודים – רק כדי להגן על מדינת ישראל וכל תושביה.
חייל מילואים לא מבדיל בין חילוני לחרדי, בין יהודי למוסלמי, בין מצביע ימין למצביע שמאל. הוא פשוט מתייצב למשימה בנחישות ודבקות במטרה מבלי לדרוש תגמול או קרדיט.
ביום הזה אני רוצה לומר תודה לחיילי המילואים, בלעדיכם לא הייתה לנו מדינה.
כמו כן, אני מבטיח להמשיך ולהילחם כדי שתהיו בראש סדרי העדיפויות. מי שנותן מעצמו למען המדינה ראוי גם שיקבל.
בתמונה: אני ושני הבנים שלי, עמוס וקובי שחזר בדיוק ממילואים בימים שהמסעדות היו פתוחות.

02 אוקטובר 2020

גם מרחוק אנחנו ביחד

הערב נחגוג את חג הסוכות. למרות שזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו חוגגים בנפרד בגלל הקורונה, אי אפשר להתרגל לתחושה הזאת.
זה מחזיר אותי אחורה. כשהייתי שר הביטחון ואירחתי בסוכה חיילים בודדים שרחוקים מהמשפחות שלהם בכל יום בשנה. והנה חלפו 4 שנים מאז, וכולנו בעל כורחנו יכולים להזדהות ולהבין מה זה להיות בלי האנשים הקרובים לנו ביותר לתקופת זמן בלתי ידועה.
אני זוכר שבמפגש איתם אמרתי שאני לא כל כך אוהב את המינוח הזה “חיילים בודדים” כי יש עם שלם שמחבק אותם ומודה להם על כך שהם מגשימים את החלום הציוני.
את המסר הזה חשוב לי להעביר היום לכולם – גם מרחוק אפשר להפגין אהבה, אכפתיות כלפי האחר ואחדות.
למען הבריאות של היקרים לנו, למען עם ומדינת ישראל.
חג סוכות שמח.