אובדן מוחלט של ההרתעה, הסדר, הביטחון, המשילות וקריסת המערכות השלטוניות כפי שראינו בשבוע האחרון הם חסרי תקדים. אך הכתובת הייתה על הקיר.

כבר ב-2009 יצאתי עם מסר ברור והזהרתי בדיוק מהתסריט בו אנו חיים היום – פרעות המוניות והתנגשויות בין יהודים לערבים בתוך הארץ. התרעתי, כמו שפרצה קוראת לגנב, חולשה מזמינה אלימות. הסברתי גם, שבמקום שיש סכסוך בין שני העמים, בסוף גם טרור פלילי יהפוך לטרור לאומני. אבל אז כמובן, כל “האנשים הטובים”, בעלי דעות קדומות ונטייה גזענית השתלחו בי בשלל האשמות והכפשות: פוטין, גזען, פאשיסט, רוסי וכו’.

מה שקורה היום הוא שאותן כנופיות מטובה זנגריה, לוד והבדואים בדרום, הופכות ליותר לאומניות ומזדהות עם חמאס וקבוצות קיצוניות בקרב הפלסטינים. גם הפירומנים משני הצדדים: סמוטריץ’ וחבורתו וארגונים כמו להב”ה, ראד סאלח והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, לא מפספסים הזדמנות לשפוך שמן למדורה.

במקום לגבות אנשים נאמנים הלויאליים למדינה, מנסים לרצות את הקיצוניים ומפקירים את חברינו ובני בריתנו. זה נכון גם בזירה הפנימית וגם בחיצונית. כל מי שקשרו את גורלם בגורלנו הופקרו ושילמו את המחיר: המלך עבדאללה (סבא רבא של המלך עבדאללה הנוכחי), אנואר סאדאת, בשיר ג’ומאייל, עיסאם סרטאווי, כולם נרצחו, צד”ל הופקר. ואפשר להמשיך ולפרט.

בקיצור כמו שכתב ראש בית”ר: “שקט ורפש, הפקר דם ונפש”.

גם מול חמאס, המדיניות שהנהיג נתניהו היא שקט תמורת כסף, הרבה כסף.

מה שהתחיל בשבעה מיליון דולר אחרי 500 רקטות בחודש נובמבר 2018 הפך היום ל-1,500 רקטות ו-30 מיליון דולר בחודש.

ולא מדובר רק על שקט, אלא גם בהסכמה שבשתיקה להמשך התעצמות חמאס לממדים של חיזבאללה והשלמה עם העובדה שארגון טרור הופך לצבא טרור, עם חטיבות, גדודים, בניין כוח וייצור נשק עצמאי.

בהתפטרותי ב-14 בנובמבר 2018, לאחר אימוץ מדיניות ההסדרה של נתניהו ע”י הקבינט, אמרתי ש”הסדרה” היא מכבסת מילים לכניעה לטרור ולתשלומי דמי פרוטקשן למחבלים. הסברתי שאני לא יכול להמשיך להסתכל בפניהם של תושבי הדרום. אז איך היום מרשה לעצמו נתניהו להביט בעיני אזרחי ישראל לאחר אובדן ההרתעה, הריבונות והמשילות?

 

לצערי, מאז התפטרותי, היוזמה והשליטה על האירועים הן של חמאס. ישראל רק נגררת ומגיבה. חמאס קובע מתי מתחיל העימות, מתי הוא מסתיים ובאיזה תנאים. נתניהו פוחד לפגוע בדרג הבכיר של הנהגת חמאס, באלה שנותנים את הפקודות לשיגור הטילים לעבר מדינת ישראל, ומסתפק בדרג המשגר והמבצע. בנוסף הוא פוחד להעלות את הדרישות הלגיטימיות ביותר, כמו סיוע כלכלי והפסקת הלחימה אך ורק תמורת התפרקות מנשק והחזרת הבנים הנמצאים בשבי.

במבצע הנוכחי אין תכלית אסטרטגית, אין יעדים ברורים. מדינת ישראל חייבת להגדיר מה ה-End Game שלנו מול רצועת עזה ואיך היא מממשת אותו. דיון שנתניהו מסרב בעקשנות לקיימו בקבינט.

גם המצב הפוליטי הוא תוצאה ישירה של הגישה הבסיסית של נתניהו: “אחריי המבול”, “תמות נפשי עם פלישתים” וכו’.

כל בן אדם סביר לאחר ארבע מערכות בחירות שבהן לא הצליח להקים ממשלה מתפקדת, לאחר יותר מעשור בשלטון, אחרי האירועים בהר מירון, הביזיון בעימות הנוכחי עם החמאס והמהומות הקשות בתוך ישראל, היה קם ומתפטר ומאפשר לתנועת הליכוד להקים ממשלת ימין, מלא מלא – בלי מאמץ ובלי רוטציה.

אבל נתניהו לקח את מדינת ישראל כבת ערובה להישרדותו האישית. לכן האיש מסכן את עצם קיומנו ומוביל אותנו לאבדון.

בנוסף, אני מציע לכל אזרח ואזרחית בישראל שתשאלו את עצמכם: אם זה המצב שלנו מול חמאס, אז מה מצבנו מול חיזבאללה ואיראן?

אדוני ראש הממשלה – לך!

 

(מתוך טור מיוחד שכתבתי ופורסם בעיתון מעריב)

כבר יצא לכם להכיר אותי באופן אישי? התארחתי אתמול אצל רפי רשף ב’אינטימי’. צפו ותגלו עליי דברים שלא ידעתם.