תרבות השקר ממשיכה.
מערכת הביטחון עדיין תקועה בשישה באוקטובר – תרבות השקר ממשיכה.
האלוף במיל׳ יצחק בריק העביר לי מכתב שקיבל מאנשי מילואים שחזרו לא מזמן מפעילות מבצעית. אני מפרסם אותו כפי שהוא בתקווה שמישהו במטה הכללי יקח אותו ברצינות.
גם אני קיבלתי לא מעט פניות דומות ולכן החלטתי לפרסם אותו. במקביל אני מעביר את המכתב הנ״ל למבקר צה״ל, תת-אלוף במיל׳ עופר שריג, לממונה על מערכת הביטחון במשרד מבקר המדינה, אלוף במיל׳ איתן דהן, וליו״ר ועדת חוץ וביטחון יולי אדלשטיין.
——
האלוף בריק,
שלום וברכה
אנחנו לוחמים למעלה מעשרים שנה ("מתנדבים") בחטיבת שריון מתמרנת. קפצנו לימ"ח בשמחת
תורה, שירתנו ונלחמנו מעל 250 ימים בגזרות הצפונית והדרומית.
פנינו דווקא אליך כיון שרבים היום מתייחסים ל'קונספציה', אבל אתה כבר שנים עוסק גם בבעיה
הארגונית שמעידה על תפיסות עמוקות בהנהגה, מוסר ויושרה בצה"ל. יש לך השפעה ואתה יכול
להעלות את הנושא הזה למודעות ציבורית וגם את היכולת להביא לפני בעלי הסמכות ומקבלי
ההחלטות.
בחרנו להישאר בעילום שם כדי להדגיש שזה סיפור של תופעה כלל צה"לית, ולא בעיה ספציפית בגדוד
או חטיבה מסוימת. אנחנו פורסים כאן תמונת מצב כפי שאנחנו פגשנו וראינו בהתנהלות של צה"ל. אמנם יש בעיות קשות
בהתנהלות המבצעית, במטרות המלחמה וקבלת החלטות צבאיות ומדיניות, אבל אנחנו רוצים לשים
את הזרקור על תופעה מדאיגה ושורשית לא פחות- התרבות והמוסר במערך הארגוני של הצבא- מערכי
הלוגיסטיקה, תחזוקה וחימוש.
טליק "אבי המרכבה" הגדיר את ההבדל בין החי"ר לשריון כך: חירני"ק שרעב, עייף ומותש, תרביץ בו
איזה נאום ציוני טוב והוא יצליח לאסוף כוחות ולצאת להלחם, אבל טנק שלא טופל כמו שצריך שום
נאום לא יזיזו ממקומו. לא הופתענו כאשר רוב הטנקים בימ"ח לא היו תקינים, כאשר היו נזילות שמנים ומארזי תחמושת
פתוחים, הכרנו את ההזנחה בדיוק כפי שכתבת בדו"ח המפורסם שלך.
מה שמטריד אותנו זו התרבות הארגונית שלא השתנתה במהלך חודשי הלחימה וממשיכה בהתנהלות
רשלנית וכושלת שבסוף עולה בחיי אדם.
אנחנו רוצים לפרט לך מספר דוגמאות שיותר משהן מספרות על המקרים הן מעידות על התפיסות
השגויות ועל בעיות מהותיות בצה"ל.
הבעיה הראשונה ואולי החמורה ביותר היא תרבות של שקר. כאשר לא מתמודדים עם המציאות כפי
שהיא, אז לא פותרים את הבעיות ולא מתקנים.
למשל, בוחני טנקים דרג ג' )נגדים בכירים( עשו בחינה לטנקים, לפני שחרור החטיבה. הם לא סימנו
במתכוון בעיות מובהקות של תקלות מזקו"ם, מתוך מטרה ליצור מצג שווא של כשירות בגלל מחסור
בחלפים. גם תקלות שאנחנו סימנו )מתוך הניסיון שאי אפשר לסמוך עליהם(, הם סירבו לרשום בדוחו"ת
שלהם.
במקרה אחר טנק שתפס כוננות בגזרת רמת הגולן היה עם תקלת חימום סעפת שהיא קריטית להנעת
טנק בחורף. כאשר הם באו לבדוק אותו אז תירצו "זה דגם בלי מערכת חימום סעפת"- לנו לא ידוע על
דגם כזה בכל צה"ל…
לקראת מסדר השחרור קיבלנו פקודה לסידור חדש של מלאי הפגזים בכל הטנקים. כיון שיש מחסור
בתחמושת ולא קיבלנו השלמה למה שירינו במהלך הלחימה בעזה. אז הצבא מצא פתרון, להמציא תקן
חדש למלאי הפגזים. במקום להתריע כלפי מעלה כי יש מחסור בתחמושת ולנסות לראות את המציאות
כפי שהיא ולהתמודד אתה, בחרו להמציא תקן נמוך וכך ניתן לתת מצג שווא של כשירות. הבעיה
היחידה בשיטה הזו שלא תיאמו אותה גם עם האויבים שלנו.
בסיום הסבב מילואים הראשון הקפדנו לסמן את כל הציוד שהחזרנו לימ"ח, על מנת לוודא שביום פקודה
אנחנו מכירים את הציוד שלנו על מעלותיו וחסרונותיו. כאשר הוקפצנו לסבב ב' להצטרף ללחימה בעזה,
נגשתי לקחת את האמרלי"ם של הפלוגה. הנגד אמר לי כי כיון שכל האמרלי"ם עברו בחינה ובדיקה הם
ביטלו את הרישום לפי פלוגות. "תקח את מה שאני מביא לך הכל תקין". לא וויתרתי ובדקתי אותם
אחד, אחד. 50% מהם לא עבדו.
תופעה חמורה לא פחות זו ההרגשה כאילו יש שני צבאות מקבילים. יש צבא מילואים מגוייס בצו שמונה
למלחמה ,חדור מטרה להלחם, עושה את כל המאמצים לחתור למגע ולהיות מקצועי ולוחמני ככל
האפשר. ובמקביל יש צבא קבע (ונספחיו בתחומי תמיכת הלחימה) שמתנהל בתוך בועה משלו ולא
קולט את המציאות המלחמתית. התופעה הזאת מוכרת לציבור למשל בכל מיני מינויים שאינם הכרחיים למלחמה )כמו החלפת מחטי"ם
לצורך קידום אישי( אבל במכתב זה אנחנו מתמקדים במערך הארגוני.
זה מתחיל כאשר אנחנו כבר שבוע לתוך המלחמה, צריכים ציוד ויודעים על קיומו במחסני השגרה של
הימ"ח. מפקד הימ"ח מסרב לפתוח את המחסנים הללו כי עכשיו זה חירום ולא נפתח את מחסני
השגרה. באותו חודש, טנק נתקע בנקודה החשופה לאיומי נ"ט בגבול, המטרה שלנו הייתה לטפל בו בשיא
המהירות ולהתרחק מהאיום. הקח"ש סירב להתחיל טיפול כל עוד אנשי החוליה הטכנית הפלוגתית לא
מגיעים לעבוד עליו. הבעיה הייתה שהם היו במרחק של שעה נסיעה, כך המתינו עד שהם הגיעו.
הדבר היותר מטריד זה שבמקום שקציני הגדוד יעמידו את כולם במקום ויוציאו את משחקי האגו
מהמשחק בזמן מלחמה, הם בחרו לשתוק ולהתיישר עם החימוש. כך מצאנו את עצמנו חצי שנה אח"כ
עם טנק שצריך להכנס למבצע בעזה וצריך החלפת חת"כ מתעכב רק בגלל שאיש חימוש נעלב מלוחם
בפלוגה. במקום שהסמג"ד יעמיד אותו במקום, הוא ערך טקס התנצלות. זו הייתה הרגשה
סוריאליסטית שבשעה שאנחנו נלחמים ומסכנים את חיינו צריך להתעסק בהבלים.
נדבך נוסף ומרכזי שניכר לעין זו ההתנהלות הארגונית. כאנשי מילואים המגיעים מהעולם האזרחי
אנחנו רואים, שהשוק החופשי הלך והשתפר, הלך והתמקצע בארגון ובסדר וביעילות הביצועית.
בעקבותיו גם גורמי ממשל רבים הלכו והתייעלו בעיקר כי הממשק שלהם עם העולם האזרחי חייב
אותם להשתפר ולהתייעל. צה"ל כגוף שלא עובר בקרה מקצועית לא מבחוץ ולא מבפנים מתנהל באופן כושל.
רואים את זה ביחס לציוד, הן באחזקה וטיפול והן בחלוקה. לדוגמא, קיבלנו אוהלים חדשים, איכותיים
ויקרים (נאמר לי שאחד עולה כ 100,000). הדגישו שצה"ל משלם לחברה חיצונית על האחזקה שלהם.
כאשר פינינו מוצב, ביקשנו שיביאו את החברה המקצועית על מנת לפרק אותו ולשמור עליו. במקום זה
קיפלו אותו באופן לא מקצועי והעבירו אותו זרוק לאחד הבסיסים. מאז הספקתי לראות עוד שני אוהלים
כאלה שנרכשו בתחילת המלחמה זרוקים ומושחתים.
פעם אחר פעם נתקלנו בהבאת חלפים שאינם תואמים את הטנקים שלנו. אף אחד לא נותן את הדין
על עלויות השינוע המיותרות, על הזמן ההמתנה הארוך )עד שמביאים את החלק, עד שמגלים שהוא
לא מתאים ושייך למודל אחר, עד שמבצעים הזמנה חדשה, עד שמחזירים את החלף -שלפעמים פשוט
נשאר זרוק בסדנה בלא שום שימוש(. כמה פעמים נוכחנו לדעת שזה אפילו נעשה במתכוון מתוך מגמה
להציג שהכל בסדר ומטופל אפילו כשיודעים מראש שהחלק לא רלוונטי. המערכת מסמנת V על
המשימה אפילו כשלא פתרו אותה באמת. בזבוז המשאבים בצה"ל ידוע ומפורסם, אבל בעידן מודרני של מערכות מידע ומחשוב לוגיסטי אין לזה
שום הצדקה. למשל, כגדוד למוד נסיון הורדנו אתנו מהימ"ח לדרום מיטות ישנות, ושם ראינו מאות
מיטות שדה חדשות בלי ניהול של חלוקה וארגון. ראינו את זה גם בדברים גדולים כמו גנרטורים. עוד
אנקדוטה קטנה ששוב מעידה על המהות. במהלך החורף בצפון קיבלנו חרמוניות חדשות לגמרי, כאלו
שאמורות ויכולות לשמש את צה"ל לעוד עשרים שנה. אבל כשהזדכינו עליהם, זרקו אותם במערום על
הרצפה בכניסה למחסנים כמיטב המסורת הצהלי"ת.
אירוע שהיה מאוד משמעותי עבורנו היה מחסור בחוליות זחל להחלפה.
החוליות בטנקים שלנו בני יותר משלושים שנה. כאשר הגענו למשימה בעזה, הכלל החשוב ביותר
שהתריעו לנו היה "אש ותנועה"- זה המפתח להימנע מפגיעה והתקלות. בדקנו היטב את חוליות
הזחלים על מנת שאף טנק לא יפרוס תוך כדי הפעילות והחלפנו את כל החוליות שיכלנו מהמלאי
הפלוגתי. למרות זאת בפעילות הראשונה טנק פרס והיינו צריכים לחלצו לאחור. המסקנה המתבקשת
הייתה להחליף את כל החוליות הסדוקות וכאן התחילה "מלחמת הזחלים".
במקום שהמערך החימושי יהפוך עולמות וישיג לנו את החלפים הנדרשים. מצאנו את עצמנו מתווכחים
עם קצינים בכירים, מפקדי חימוש חטיבתיים ואוגדתיים שמנסים להחזיר טנקים לכשירות גם עם חוליות
לא תקינות. תירוצים וסיפורים, המצאות וקשקושים כאשר מדברים על כשירות שמשמעותה חיי אדם.
באיזשהו שלב של הויכוח שאלתי את עצמי 'מול מי הם נלחמים? מול חיילי מילואים, לוחמים שהולכים
עכשיו להיכנס לעזה ולסכן את חייהם?'.
יש עוד נקודות רבות שלא נגענו בהם כמו מערך הצמ"ה והטיפול בו, השימוש בכלי צמ"ה אזרחיים,
מערך הבינוי, המוצבים ובסיסי צה"ל ועוד ועוד. אבל, הדבר הכי חשוב שבשבילו פנינו אליך זו בקשת עזרה בהובלת שינוי ותיקון.
לא באנו לבכות ולהתלונן. כלל חשוב עומד לנגד עיננו "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין
שיכולים לתקן". יש לנו היום הזדמנות לטפל ולנקות את כל מערכי הצבא מהסיאוב והעייפות. יש
אפשרות להתייעל ולתקן. זה הזמן לעשות סדר בכל התחומים הללו. יש עכשיו גם אפשרות לגייס מחדש
מתוך מערך המילואים אנשים נפלאים שמבינים את חשיבות התפקיד ואת גודל השעה.
אנחנו סמוכים ובטוחים כי אם רק צה"ל יכיר במציאות- כולנו, אנשי המילואים וכל שאר הגופים במדינה
יעמדו לסייע במהפכה הזו.
כי אין לנו צבא אחר ולא ארץ אחרת.
