27 אפריל 2022
יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
הערב אנו מציינים את ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובשבוע הבא נציין את יום העצמאות ה- 74 למדינת ישראל. עבור מי שראה את קיצו של העם היהודי, הרגע הזה נראה כחלום.
כפי שכבר סיפרתי בעבר, אבי לב ז"ל, התגייס בקיץ 41 לשורות הצבא האדום וסיים את המלחמה בשנת 46 בעיירה סאן פולטן לא הרחק מוינה. למרות שראה את התופת האמין תמיד בנצח ישראל. דודי, ולוול, מת מפצעיו מהפגיעה הקשה שספג בקרבות בפאתי סטלינגרד.
מבית החולים כתב במכתבו האחרון: "כשאשתחרר מבית החולים אבקש לשוב לחזית. אני חייב למלא את חובתי – בראש ובראשונה כלפי העם היהודי, העם שלי. שהיטלר והנאצים הם אויבו המסוכן ביותר".
כמו רבים וטובים אחרים, דודי ואבי ז"ל הוכיחו כי גדלות הרוח והאמונה הם אלו שאפשרו להמשיך להילחם על עתיד העם היהודי בתנאים שאינם תנאים. גם באפלה הנוראית, העם היהודי לא איבד תקווה, והיה מוכן – מעטים מול רבים מאוד, נגד כל הסיכויים וההיגיון הצבאי או המבצעי- להילחם עד טיפת הדם האחרונה.
בזכות דודי, שנפטר מפצעיו ואבי שהצליח לשוב בשלום וזכה לעלות ארצה, למדתי מהי גבורה. היכולת לשמור על צלם אנוש, כשהאויב שמולך חסר מוסריות, שטוף תעמולה גזענית ואנטישמית. והן מהי גבורת העם היהודי בדרך בה היא התבטאה בימים ההם. ואין אני מדבר על אחיזת הנשק. אלא על גבורה שכללה רצון להילחם בכל דרך בשביל להציל ולהינצל. עם נשק ובלי. כנגד כל הסיכויים מול שעון המוות המתקתק והאכזרי אותו טיפחו הנאצים.
הגבורה, ניצחון הרוח והמלחמה הקיומית על חייהם של היהודים בשואה, היא שאפיינה ועודנה מאפיינת את עמנו ומהווה את המורשת אותה אסור לנו לשכוח ומחובתנו היא להעבירה לדורות הבאים.
כי את כל אלו, נזכור ולא נשכח.
יהיה זכרם של קורבנות השואה ברוך.
